שנאה 

שנאה

ערב יום השואה, בתי בת ה- 5 מסבירה לי שהשואה היא דבר נורא שקרה, איש אחד רע מאוד רצה להרוג את היהודים. מאוד קשה לדבר על השואה עם ילדה כאשר אני בתור אדם בוגר מתקשה להבין באמת מה הלך שם, איך זה קרה, איך ייתכן שדבר כזה התרחש אי פעם?!

לצערי לאורך השנים גם לא רק כלפי יהודים, הרג ורצח שמבוסס על שנאה – היא המכנה המשותף. עצרתי לחשוב רגע על שנאה והנה הפרוש המילוני (ויקיפדיה):

"שנאה היא רגש של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו".

אנו מכירים אותה את השנאה הנובעת מפחד, מקנאה, גזענות, דעה קדומה, לכל אלו מכנה משותף והוא חושך, חושך גדול, אימה של ממש.

גם אם נחשוב על ממדים קטנים מהרבה לביטוי שנאה מלבד השואה, נוכל להבחין בחברה שבה אנו חיים כיום, עשרות שנים לאחר השואה, השנאה עדין כאן והחושך לא הואר הרבה מאז בחלק מהמקומות. השנאה כלפי השונה והאחר, התפיסה המוטעית שמותר למשהו לשלול קיומו של דבר שהוא שונא היא כל כך קיצונית, כל כך מסוכנת.

נבחן את השנאה בחיינו הפרטיים, ברזולוציה הזו נוכל לבחון אותה קרוב אלינו. האם יש בחייכם משהו או משהו אשר אתם שונאים, או אולי משהו שאתם חשים שנואים עליו? אני מניחה שבמידה ויש כזה תחושת אי נוחות אוחזת בכם עכשיו, כעס עולה, השנאה עשויה להתפתח ללא שליטה אם נאפשר לה להיווצר בקרבנו. רגש כל כך קיצוני בעיני הוא השנאה שאני ממש מתקשה להבין אותו. אנשים שונאים אחרים על בסיס מעשה או דעה, לעיתים אפילו שונאים אדם זר רק בגלל תפקידו, מעמדו או צבע עורו, לפעמים שונאים מפחד, כן פחד מהלא מוכר, לא ידוע, השנאה לא מופעלת רק כלפי בני אדם, אפשר גם לשנוא מקום פיזי, לדחות אותו ממש גם כאשר אין חוויה אישית או התנסות מלמדת.

נורא קל לפתח שנאה לפעמים, זה מצריך מאיתנו מינימום של מאמץ ללכת לבדוק, לחקור, לשאול, לפעול לפי עובדות ולא רק לפי דעות, יותר קל לשנוא לפעמים. תמיד מדהים אותי המעבר בין אהבה לשנאה, כל חד, שני עולמות כל כך שונים, איך זה ייתכן? נראה שרגשות האהבה והשנאה כרוכים זה בזה ולעתים, אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר "וישנאה אמנון, שנאה גדולה מאד, כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה" .

כמאמנת אני רואה בשנאה רגש שאינו מאפשר פעולה. אסביר את כוונתי, בעיני השנאה היא מקום כל כך צר במהותו שטווח הפעולה שלנו מאוד מצומצם שם, אנחנו שונאים, זה מאוד מוחלט ומאוד סופי, נורא קל ללכת לאיבוד, לאבד יכולת להפעיל שיקול דעת ולבחור אחרת, השנאה יכולה לשטוף את האדם ביסודיות כך שגם מי שהיה אהוב עליו הופך לשנוא, מנוכר, דחוי, לצערי אתם בוודאי מכירים את זה, סכסוכיי ירושה בין בני משפחה שלא פעם הובילה לפירוקה המוחלט, גירושים מכוערים שגבו ממחיר יקר מלבד הכסף, אלו הם בעיני מקומות שבהם היה לבני האדם קל יותר לפעול ממקום "אני שונא", המקום הזה נותן לגיטימציה להמון דברים שתחת הכותרת "אני אוהב" לא היו יכולים להתקיים.

אני מציעה טווח רחב יותר, לבחון את כל הרצף בין אוהב ושונא ולהתמקם עליו בהתאם. במידה ואני לא אוהבת יש אפשרויות נוספות כגון, מקבלת, מכבדת, לא מבינה, לא מתאים עבורי, מתרחקת ועוד מגוון אפשריות הוויה ופעולה, האופציה האחרונה אם בכלל היא "שונאת". אני אישית לא רוצה להיות שם, "אני שונאת" אומר להשקיע המון אנרגיה טובה וראויה באחר, בהרס, בכעס,בנקמה- לא תודה!

ייתכן שאם נטריח את עצמנו ללמוד ולהכיר את מושא שנאתנו, אולי הוא לא יהיה כל כך נורא? לא בטוח שנתאהב בו אבל לפחות נדע מי הוא באמת, בין אם מדובר באדם, במקום, בדעה או בנטייה כל שהיא. נתרחק מבחירה, נקבל מבחירה – העיקר שתהיה בחירה ולא התנהגות הישרדותי אוטומטית לשנוא את מה שאינו מוכר לי.

ערב יום השואה, צפיתי בטלוויזיה ונותרתי מעט המומה, השנאה הקיצונית עדין כאן, מוצדקת, ע"י אנשים הנראים "רגילים", חיים במקומות מוארים כביכול ומחזיקים בדעות חשוכות – פחד. ולנו האנשים הנאורים באמת נותר רק לפעול בכדי הגן על עצמנו, לשמר את קיומנו ובמקום הפרטי שלנו בכל תחומיי חיינו, ללמוד לשנוא פחות ולאהוב יותר.

"שנאה היא נטל. החיים קצרים מידי בשביל להיות כועס על כולם כל הזמן. זה פשוט לא שווה את זה".

{ מתוך הסרט "אמריקה X" , מפי הדמות 'דני ויניירד' }